גזר דין בתיק ת"פ 4929-08

1.      הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום כדלקמן:

הנאשמת 1:

                                             א.         3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיפים 216(4), 117 ו-224א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: " הפקודה");

                                              ב.         16 עבירות של אי תשלום מס שנוכה לפי סעיפים 219, 117, 224א, 164 ו-166 לפקודה.

הנאשם 2:

                                             א.         3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיפים 216(4), 117 ו-224א לפקודה;

                                              ב.         2 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) לפקודה;

                                              ג.          16 עבירות של אי תשלום מס שנוכה לפי סעיפים 219, 117, 224א, 164 ו-166 לפקודה;

                                              ד.         19 עבירות של אחריות מנהלים לפי סעיף 224א לפקודה.

כתב האישום

2.      הנאשמת 1 הינה חברה פרטית, הרשומה בישראל, ואילו הנאשם 2 שימש מנהלה הפעיל בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום.

3.      מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשמים לא הגישו במועד דוחות שנתיים על הכנסותיה של הנאשמת 1 בגין השנים 2001 עד 2003, והנאשם 2 אף לא הגיש דוחות הכנסה שנתיים בגין השנים 2003 ו-2004. בנוסף, הנאשמים לא שילמו לפקיד השומה את סכומי מס ההכנסה שניכו, עבור החודשים מאי 2001 עד דצמבר 2002, ינואר עד פברואר 2003 ומאי עד יוני 2003 (כולל), בסך של  42,140 ש"ח.

טענות הצדדים

4.      ב"כ המאשימה טענה כי המחדל היחיד שלא הוסר בתיק הינו חוב ניכויים בסך 26,345 ש"ח.  לדבריה, המאשימה הלכה כברת דרך לקראת הנאשמים, ובייחוד הנאשם 2, והכול במטרה להסיר את המחדלים. שכן, הוגשו והתקבלו דוחות הכנסה אישיים ואף דוחות הכנסה בלתי מבוקרים של החברה הוגשו והתקבלו. לא זו אף זו אלא שכספים ששולמו בתיקו האישי של הנאשם התקבלו כתשלומים על חשבון חוב הניכויים. אולם, הצדדים נקלעו למבוי סתום בכל הנוגע ליתרת תשלום חוב הניכויים מאחר שהמאשימה דחתה את טענת הנאשם כי בפועל לא משך משכורות ולכן יש למחוק את חוב הניכויים. לפיכך, עתרה להשתת קנס סמלי בלבד על הנאשמת 1 בעוד על הנאשם 2 ביקשה להשית עונש של מאסר בפועל, שירוצה על דרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס כספי והתחייבות עצמית.

לטענת הסנגור המחדל היחיד שנותר בתיק הינו 20,000 ש"ח לכל היותר. כך הציג מסמכים שונים וביניהם הסדרי תשלומים שהנאשם לא יכול היה לעמוד בהם מאחר שהוכרז כפושט רגל. כן, הצביע על טעות טכנית שבוצעה במערכת המס לפיה תשלומים שבוצעו בקשר עם החברה הוגדרו כתשלומים אישיים. עוד טען כי אין חוב ניכויים אמיתי מאחר שבפועל הנאשם לא משך משכורות אישיות שלו. נוכח זאת, ביקש מבית המשפט להתחשב לקולא בקריסתו הכלכלית של הנאשם, ניסיונותיו להסרת המחדלים במלואם במשך 3 שנים והתנהלות מערכת גביית המס שלא אפשרה תיקון טעות טכנית ובכך מנעה מהנאשם לעמד בהסדר התשלומים.

על כן, עתר להשתת עונש של מאסר על תנאי בלבד. 

דיון והכרעה

5.      כבר עתה אומר כי מן התמונה המצטיירת על ידי הצדדים עולה כי אין המדובר בנאשם המתנער מאחריות על מחדליו. אדרבא, שוכנעתי כי נעשו ניסיונות להסרת מלוא המחדלים (ר' נ/1-נ/5), אלא שאלו עלו בתוהו. אומנם יש לומר כי מחדלי הנאשם רובצים לפתחו בלבד וכי אין לזקוף את כישלונותיו לחובת המאשימה, שהלכה כברת דרך ארוכה בניסיונה להסיר המחדלים בתיק. מה גם שהנאשם פנה להליך רצוני של פשיטת רגל. אך נכונותו להסרת המחדלים מלמדת על הפנמת המעשים ולקיחת אחריות מצידו.

6.      אין ספק כי העבירות בהן עסקינן הינן חמורות. מחדלי הנאשמים יוצרים מעין פגיעה באינטרס הציבור ובקופת המדינה. כן, נוצרת תחושה של אי צדק וחוסר שוויון בפני החוק. החובות המוטלות על נישומים נועדו להבטחת פעילות תקינה של מערכת המיסוי, באופן המאפשר לרשויות המס לאמוד את גובה המס אותו חייב הנישום ולפעול לגבייתו. הימנעות מתשלום מיסים שנוכו גורמת לגרעון בקופת המדינה, ואין בטכניות הפעולה כדי להפחית מחומרת אי ביצועה. בית המשפט מחויב לאזן בין הפגיעה באינטרס הציבור וכספיו מחד גיסא, לבין נסיבות המקרה הספציפי ונסיבותיו האישיות של הנאשם מאידך גיסא, תוך הכוונת נורמת התנהגות ראויה.